שירי משוררים

צליל כינור

21-01-1967

מלים: אברהם בן זאב

לחן: ישראל גלמור

חידות רבות ידעתי לפתור,

חבקתי עולם ומלואו.

פסעתי בחושך, נגעתי באור,

צחקתי לעצב ידי בידו.

ורק זה הצליל, צליל כינור צועני,

שובה מחדש את ליבי העצוב,

בשביל שתיקותיי צועד עימדי,

צליל כינור נושן ואהוב.

כן חץ הזמן פגע ומחק,

גם מלך שתוי גם ארמון.

מגדל הקלפים שבניתי נסדק,

נשטף אי בנחל, אבד כחלום.

הוא ישוב

17-02-1967

הוא אמר, לעת קיץ ישוב,

משדות זהובים, עמוסי שיבולים,

בא יבוא.

כבר הקיץ קרס וחלף,

אך היא בודדה על הסף,

עוד תמתין לשובו.

הוא אמר, כי ישוב לעת סתיו,

מדרכים שוממות, מגבעות חשופות

כבר הסתיו הסתלק וחלף,

הוא אמר, לעת חורף ישוב,

במעיל מכורבל, מתוך לילה וטל,

כבר החורף ברח לו חלף,

אך היא בודדה על הסך,

הוא אמר, כי ישוב באביב,

על מרבד רקפות, בעיניים יוקדות

האביב מליבה לא חלף

והמתין עימדה על הסף,

מצפים לשובו.

פזמון

לה, לה, לה,לה....

תפילת נערה

18-03-1967

תני לים לשטוף את פנייך

הקייץ כה חם, כה כבד.

תני לגלים לשאת תפילותייך,

תפילת לבבך הבודד.

נתתי לים לשטוף את פניי,

גלים סוערים נשאו תפילותיי,

אך הוא לא שב אליי,

אך הוא לא שב אליי.

תני לזמן, לזמן להשכיח

את שמו שהרטיט את ליבך.

תני לאחר שחוקך המבטיח,

תני לו לצעוד לצידך.

נתתי לזמן לשאת את זכרו,

אהבתי אחר, אחר במקומו,

אך עוד אלחש את שמו,

אך עוד אלחש את שמו.

תני את קולך בשיר שיבקיע

חומת לבבו לב אכזר.

שתי את יינך מלוא הגביע,

מתוק הוא היין המר.

נתתי בשיר נוגה את קולי,

שתיתי עד תום מלוא כוס יגוני,

לשווא, לשווא תפילתי,

לשווא, לשווא תפילתי.

מוקדש לחברי הטוב עמירם אפרת זכרונו לברכה, אשר כתב את תווי השיר בעת שירותנו הצבאי, כשטרם ידעתי לכתוב תווים.

מוקדש בנוסף לאלמנתו ליזי אפרת בתקווה שתפילותיה לא תהיינה לשווא.

אני שאין לי דבר

30-04-1967

אני שאין לי דבר,

יש לי לילה אפל, בו התן מילל

והבוקר חוזר,

על אורו הגואל,

חוזר מדרכו מהורהר.

אני שאין לי דבר.

יש לי שביל בין שדות, בין כרי רקפות,

אשוטט אי בלי אן,

ואביט איך שקיעות,

גולשות לרגלי מן ההר.

יש לי ים וחולות, וספינת חלומות,

בה נפליג יד ביד,

בין גלים וסופות,

נפליג אל איי המחר.

כוכבים מציצים וכבים

19-07-1967

מלים: ח.נ.ביאליק

כוכבים מציצים וכבים,

ואנשים בחשיכה נמקים.

הביטה בכל ובלבבי,

מחשכים ידידי, מחשכים.

ונוצצים חלומות ונובלים,

ופורחים נרקבים לבבות.

חורבות ידידי, חורבות.

והכל מתפללים לאורה,

ונובלות שפתיים בתפילה

יגעים הדברים וארוכים,

והם נשנים וחוזרים חלילה.

והלילות הוי כמה עצלים,

אפילו הלבנה הפגומה.

גם היא מחייכת עייפה,

ומצפה ליום תנומה.

טווס זהבי

23-08-1967

טווס זהבי פרח לו - אנה תעוף, טווס זהבי? - עף אני אל עברי ים - - תראה שם את דוד לבבי?

• אראה ואביא מכתב לך, ובמכתב בשורה מתוקה: “יום החופה, אם ירצה השם - אחר שבת של חנוכה”.

כוס ייני

24-08-1967

איש לא קרא לי מלך,

ואיש לא שאל לארמוני,

אך עת בידי חבוקה כוס היין,

כמלך אני לעצמי.

ואת ילדתי מלכת חלומי,

יפה מול הליל הנוגה.

הגם שבינינו אוקיאנוס חוצה,

אותך, אותך רק ארצה.

טוב כה ללב, לעין,

קשוב לשירי יין השיקוי.

אפליג עימדו ואגיע אלייך,

על כנף חלומי השתוי.

צרור יגונים אטביע,

ביין הטוב שבכוסי.

ומין האדום, האדום לחייך,

אשתה עוד ועוד ילדתי.

הלוליין

25-08-1967

ביקשתי להיות לוליין!

להשקיף על עולם עצוב וקטן.

לרחף כמלאך על טרפץ,

כוכב מתנוצץ.

אך אוי לגורלי:

בסך הכל אני קלפן, כן זהו מקצועי.

למזלי בכל קלפן – ישנה שמינית גם של לוליין.

גם פה נדרש זינוק מזהיר,

סיבוב רודף סיבוב מהיר,

האצבעות מאומנות, כל קלף אישית הן מכירות.

להשקיף על עולם עולה בעשן.

בסך הכל אני בטלן, כן זהו מקצועי.

למזלי בכל בטלן – ישנה שמינית גם של לוליין.

גם פה אני מן אקרובט,

שבכיסו לא גרוש אחד,

אך כמו לורד אציל, עשיר, אצא לצוד את בנות העיר!

כה ביקשתי להיות לוליין!

אגדות נולדות

19-01-1968

מלים: טלי קצב

אגדות נולדות נולדים סיפורים,

בצילי מלחמות וגבורות נערים.

בימים ארוכים של עשן ודמעות,

אולי כך, אולי כך, נולדות אגדות.

שבטוח הגבול, שהארץ גדולה,

שפתוחים שערינו לקראת הגולה.

שאיתן הצבא וגאים הלבבות,

שרוחות האביב בשדותינו נושבות.

שחזרנו לעיר הגדולה, השלמה,

שעברנו בשיר בסיני ברמה,

שראינו כי שוב חרושים השדות,

אולי כך – נולדות אגדות.

שהיינו שנית לעם גיבורים,

שראינו בנינו עזים ככפירים.

שאנחנו חולמים ועינינו רואות,

שליבנו חרד וצופה לבאות.

שפשוטים הדברים לאורו של היום,

שדלות המילים וגדול החלום,

שאנחנו בניו של גדול הדורות,

אולי כך נולדות אגדות.

ארצי הורתי

16-08-1968

מלים: רחל בלובשטיין

הוֹי, אַרְצִי, הוֹרָתִי, מַדּוּעַ

כֹּה שָׁדוּף נוֹפֵךְ וְעָצֵב?

זיכרונהּ שֶׁל אֶרֶץ חוֹרֶגֶת

בְּלִי מֵשִׂים עוֹלֶה עַל הַלֵּב: עַל גִּבְעָה – פִּרְחֲחֵי אַשּׁוּחַ,

בַּמִּישׁוֹר – יְשִׁישֵׁי אַלּוֹן.

בַּמּוֹרָד, עַל חוֹפֵי הַפֶּלֶג,

בְּנוֹת לִבְנֶה בִּכְסוּת שַׁבָּתוֹן; יַד הַשֶּׁמֶשׁ תִּקְצַר מִתְּקֹעַ

בְּלֵב הַיַּעַר רומח אָדֹם,

יוֹם תָּמִים בְּמִשְׁכַּן בְּנֵי אֹרֶן

אֲפֵלָה רֵיחָנִית וַחֲלוֹם. הוֹי, אִמִּי! הֵן נֶחֱלֶה עָלַיִךְ,

הֵן נִתְבַּע עֶלְבּוֹנֵךְ מֵאֵל –

עַל מֻכֵּי צָהֳרַיִךְ כְּקֶדֶם

עוֹד תַּרְעִיפִי נִיחוֹחַ וָצֵל.

שלהי קיץ, תרפ”ט

מישל או מריה

01-11-1969

מלים: ריטה

עוד אזכור איזה לילה של יין,

בפונדק שבקצה עיירה.

גם את שמו כבר שכחתי בינתיים,

אך אזכור שהייתה נערה.

קראו לה מישל או מריה,

או אולי סתם כינוה ילדה.

היא את כוס השיכר לי הביאה,

והגישה לי חרש ידה.

כשישבה בפינה סתם ושרה,

(כנראה שהיה שיר עצוב).

לא אזכור אם הייתה זאת גיטרה,

שכיסתה את גופה העלוב.

היא סיפרה על תלאות ועל סבל,

על מלח ועל נער שיכור.

על לילות וקללות ודבר הבל,

על שיכר ועל לילה שלכפור.

לא אזכור בדיוק איך קראו לה,

אם מריה או דווקא מישל.

רק אזכור את מיתר הגיטרה,

שליווה את לכתי מיילל.

בדרכים ארוכות שעברתי,

בין גלים ורוחות סערה.

בין דפי זיכרונות רק אזכור –

צליל גיטרה, אולי נערה....

נכתב והולחן שבועיים לפני שחרורי מהצבא.

סתיו עליז

06-11-1969

מישהו אמר לי שבסתיו עצוב נורא,

שהאפור שבשמיים מדכדך.

מישהו אמר שמרגישים פתאום ברע,

אבל לי סתם מתחשק, בשקט לחייך.

כי קורה שגם הלב ביום אחד של סתיו,

מתבלבל לו ואוהב פתאום.

כי קורה שגם הלב רוצה להיות שובב,

רוצה להיות שובב היום!

מישהו אמר שהאוויר בחוץ כה קר,

שהעולם לבש פתאום צעיף רטוב.

מישהו סיפר לי על עלה שכבר נשר,

אך הלב שלי רוקד, פשוט כי טוב לי טוב.

מישהו אמר לי שאפור כל כך בלב,

כי צל של עננים על השמחה מעיב.

אך אני דווקא עכשיו, אותך כל כך אוהב,

ואם קצת התבלבלתי, שיסלח לי האביב.

ועמוק הים

12-12-1969

מלים: נתן יונתן

לחן: ישראל גלמור התוגה מבט אינסוף לה וקצר הזמן וגדול כים העצב בכינור קטן היא חיכתה לו יום וליל וליבה נכמר מתוקה חשכת היין והבכי מר למרחק הלך הנער עננים זכים מה אמר ליבו לדעת שם במרחקים בהירים לילות הכסף ואפל הדם וגבוה שם העשב ועמוק הים.

במקום פרידה

10-01-1970

מילים: נתן יונתן

אם תלך עכשיו, הכל עוד יישאר לי קצף חרציות, שלהביות זהב. צפצפה כסופה, הלב שלי אומר לי אם לומר שלום, אז בוא נאמר עכשיו. אם תלך עכשיו, קולך מקצה הגשר יצלצל אלי כואב ומאוהב. ילטף פני באצבעות של גשם, כנגיעה קלה של רוח בכוכב. אם תלך עכשיו, ציפור קטנה לוחשת, לאוזני ציוץ עליז ומאושר. מה קרה פתאום, שאת פריחת הקשת עננים כיסו, לאן תלך עכשיו? אם תלך עכשיו, יפה כמו רקפת אהבה שלך בין הסלעים תדעך. איש אחר יביט, איך יד הזמן קוטפת פרח עלומי שבגנך פרח.

תחנת שדות

30-03-1973

מלים: נתן אלתרמן, לחן: ישראל גלמור

לצעד העצים הערבה אורבת, מישור ותחנה, ולילה עד הסף. שלוות אין קץ של בין רכבת-לרכבת, של ספסלים בטל, של עץ באגסיו.

רק פעם המרחב את רקיעו קורע, רק פעם וידוייו מלב נעקרים. עת כמגדל נגדע, אל רוחק אב קורא לה, נופלת, אבודה, שריקת הקטרים.

ושוב שוקט הכל. פסיעות, חירוק בריח. שומר התחנה אל הגדר נשען. שומר התחנה את לילותיו מריח, כריח אופקים ועמעומי עשן.

עורי שביה בת ציון

25-05-1973

מילים: ישעיה פרק נ”ב, פסוקים א, ב.

לחן: ישראל גלמור.

עוּרִי, עוּרי. לִבְשִׁי עוזךְ, צִיּוֹן:

לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ, יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ,

כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא-בָךְ עוֹד, עָרֵל וטמא.

הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי, יְרוּשָׁלִָים;

הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי, יְרוּשָׁלִָם;

התפתחו (הִתְפַּתְּחִי) מוֹסְרֵי צווארךְ, שְׁבִיָּה בַּת-צִיּוֹן.

כיפה אדומה

31-08-1974

מלים: נתן אלתרמן

עת יומנו הפרא נמחה כדמעה מערים ויערות, משנה וחודש, הולכת בדרך כיפה אדומה, ללקוט פרח בר בחורש. ויוצאים אחריה פרה ואווז וחתול מדדה על משענת - כסיפור שאבד, כניגון מיני אז, כבת צחוק נשכחה ונושנת. ועומדות מרחוק השנים הבאות ולשווא תמיהותינו כה רבו ומוצץ לו ירח עירום אצבעו כבימי בראשית, בחייק אבא. ואנחנו שותקים. אדמה עשבית בירקרק הריסים מפרפרת… ועינינו עצמנו - ולפתע נביט והנה כבר חשכה הצמרת.

אביב

17-04-1975

מלים: רחל בלובשטיין

השכחתי תריסים להבריח, אם דלתי לא נעלתי כדין? - הוא כיוון השעה והגיח, והעיר, והסעיר, והרנין. מה ביני - השקטה - ובינך, אדמוני, מבושם, ונלהב? איך אדע להניס מפניך את אשר לי אגרתי בסתיו? הארגז? האגער בך בזעם? הארחיק מגבולי? או אולי… או אולי אתרצה אך הפעם, רק הפעם… הפעם ודי!

אני משדר אלייך

27-03-1976

מלים: אברהם שיין

אני משדר אלייך בכל הגלים,

מכל התחנות, זוהי קריאתי האחרונה.

הכוכבים שאבוני אל תוך לילותייך.

ערום בגן עדן מעצמי בורח,

והנחש אחרי.

דגים הובילו סודותיי.

נשאתי את הים כעד, על כתפיי.

ואת, אני מאותת אלייך,

מכל המגדלים.

בכל הפנסים, זהו שירי האחרון.

רוח טבת טרפה,

הבהקי גחלילי.

אני מאותת ואת

רבות נורותייך

בחופים אחרים!

ירח

11-09-1980

גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת. שָׁמַיִם בְּלִי צִפּוֹר זָרִים וּמְבֻצָּרִים. בַּלַּיְלָה הַסָּהוּר מוּל חַלּוֹנְךָ עוֹמֶדֶת עִיר טְבוּלָה בִּבְכִי הַצִּרְצָרִים. וּבִרְאוֹתְךָ כִּי דֶּרֶךְ עוֹד צוֹפָה אֶל הֵלֶךְ וְהַיָּרֵחַ עַל כִּידוֹן הַבְּרוֹשׁ אִתָּהּ אוֹמֵר- אֵלִי, הַעוֹד יֶשְׁנָם כָּל אֵלֶּה? הַעוֹד מֻתָּר בְּלַחַשׁ בִּשְׁלוֹמָם לִדְרֹשׁ? מֵאַגְמֵיהֶם הַמַּיִם נִבָּטִים אֵלֵינוּ. שׁוֹקֵט הָעֵץ בְּאֹדֶם עֲגִילִים. לָעַד לֹא תֵעָקֵר מִמֶּנִּי, אלוהינוּ, תּוּגַת צַעֲצוּעֶיךָ הַגְּדוֹלִים.

רשפי אש

13-09-1980

נביטה באש ונידום. יהיה כל מראה לה הדום. צעיר הוא יפיה הנורא כבעת היברא מאורה. הנה היא פרש מעופף, הנה היא כנר ומתופף, הנה היא חתול חמקמק, הנה היא יום שוק ופונדק. הנה היא זהב ושודד, הנה היא נזיר מתבודד, הנה היא מרכב בדרכים, הנה היא מלחמת אחים. הנה היא דגן וחרמש, הנה היא בלואים והקדש, הנה היא מטפחת שני, הנה היא דמותך בעיני. כמוך היא מודדת עגיל, כמוך היא הולכת רכיל, כמוך היא שיפחה חרופה, כמוך היא מלכה ערופה. כבעת היברא מאורה זורח יפיה הנורא. אך כל הנושקה לא על ספר הופך את שפתיה לאפר.