זהו אביב
29-09-1967
צבע הכסף של הענן
פינה מקומו לטורקיז של שמים.
פריחה ולבלוב של עלי תאנה –
ולמטה שלולית בוץ ומים.
זהו אביב שהגיע ושב,
אביב שסינוור בירוק.
אביב שדחק חורף וסתיו,
שנה או שנתיים רחוק.
צפצוף הציפור שחלף ביעף,
הפך את קולו "מינור למז'ור".
עכביש את ביציו בקורים כבר עטף –
ו"עין החתול" לטרף ישחור.
זהו אביב שהגיע ושב,
אביב שסינוור בירוק.
אביב שדחק חורף וסתיו,
שנה או שנתיים רחוק.
רסיס הטל שבהק טרם בוקר,
יובש במשב רוחות החמסין.
רחוץ למשעי "משחק בנו פוקר",
אויר של אביב שבא מהרים.
זהו אביב שהגיע ושב,
אביב שסינוור בירוק.
אביב שדחק חורף וסתיו,
שנה או שנתיים רחוק.
אסור שיגיע עוד סתיו
29-09-1967
ישבנו ביחד ואצבע גישש
אחרי אחותו שממול.
הלב רק דפק ומעט התבושש,
כפוחד להפסיק המלמול.
כששעה של חצות עברה והשאירה
את יום האתמול על תסיסת יצריו.
לי נשיקה מהססת הבהירה,
אסור שיגיע עוד סתיו.
כי סתיו כבר מזמן איננו מושג
של זמן או עונות השנה.
סתיו לדידנו הוא הפך של חג!
או קמילת אהבה ישנה.
עכשיו כשאצלנו כואב כה עמוק
כשקשה כל כך להחזיר.
מעלים, מכסה, מלמעלה הצחוק,
את אשר אי אפשר להסתיר.
כנראה שנגזר במרומי השמים,
עם איוושת רוח סתיו ניפרד.
ואולי בחלוף עוד שנה או שנתיים,
נשכח, נזכר, נתאחד!!
כי סתיו כבר מזמן איננו מושג
של זמן או עונות השנה.
סתיו לדידנו הוא הפך של חג!
או קמילת אהבה ישנה.
קיץ שולט
01-03-1968
קיץ הלם במטר אחרון
עם משב של רוח חמסין.
קיץ זרק בגדים לארון
וכיבה את האש בקמין.
קיץ שולט באוויר ומוחק
אנשים מן הרחוב אל הים.
קיץ חונה משתולל וצוחק,
עם זהב הפירות שבגן.
קיץ העיר משינה ארוכה,
דובים בקוטב צפון.
צפע שלח לשון דקיקה
ומדד את חומו של היום.
קיץ שולט באוויר ומוחק
אנשים מן הרחוב אל הים.
קיץ חונה משתולל וצוחק,
עם זהב הפירות שבגן.
קיץ פקח את פקעי הכותן
שהיו ירוקים אך אתמול.
שמש הבשילה את שדות הדגן
והים ניצבע שוב כחול.
קיץ שולט באוויר ומוחק
אנשים מן הרחוב אל הים.
קיץ חונה משתולל וצוחק,
עם זהב הפירות שבגן.
קיבוץ אפק ביתי שלי
05-04-1968
רוחות המערב הביאו ריח ים
אל תוך ביתי.
רוחות דרום נשבו מדלית הכרמל.
וממזרח ומצפון, גבעות שפרעם והעצמון,
ביום נושבות קדים ומקפיאות בליל.
ביתי שלי קטן, אחד מני רבים.
אין לו הגולן שיפאר את שמו.
ואין לו הירדן, עליו ישפוך דמו,
יש לו את שדותיו – וגאוות בנים.
זימרת הצפרים בארבע ושלושים,
חדרה אל תוך ביתי.
דייג השכים לקום עוד משפשף עיניו.
וכבר חמש וראשונים
פותחים עיניהם פעוטים,
פוצחים בשיר, במקהלה – יחדיו.
ביתי שלי קטן, אחד מני רבים.
אין לו הגולן שיפאר את שמו.
ואין לו הירדן, עליו ישפוך דמו,
יש לו את שדותיו – וגאוות בנים.
עב קטן חסם מקרן אחרונה
לחדור את תוך ביתי.
עגלות התינוקות עוברות במדרכה.
וכבר נדלק ניאון,
רואים פנס ראשון,
נושף בכל כוחו, דוחק בחשיכה.
ביתי שלי קטן, אחד מני רבים.
אין לו הגולן שיפאר את שמו.
ואין לו הירדן, עליו ישפוך דמו,
יש לו את שדותיו – וגאוות בנים.
לכל אהבה יש דמעה
22-03-1968
ציפורי האביב פגשו במעופן
את מכלול אהבות השנה.
זו יפה ופורחת לקראת חתונה –
ושניה תשבר לב קטן.
השלישית מחפשת זוג מסוכסך
רביעית, חמישית, ככה סתם.
לשישית יש שידוך מיליונר קצת בישן,
שימצא לכלוכית בצריף פח.
לכל אהבה יש דמעה משלה
לעיתים היא קטנה וצורבת.
לעיתים היא נוצצת בעין הכלה –
לעיתים היא בעין אוהבת.
השביעית מחזיקה בסל הדמעות,
מפליגה הרחק לאי שם.
אחריה עפות מיליוני אהבות,
כדי לקחת דמעה בשבילן.
צפרי האביב לקחו במעופן
את מכלול אהבות השנה.
זו הורידו לפה, ואחרת לשם,
כל אחת עם דמעה קטנטנה.
לכל אהבה יש דמעה משלה
לעיתים היא קטנה וצורבת,
לעיתים היא נוצצת בעין הכלה,
לעיתים היא בעין אוהבת.
הבלדה על דוד הנגבי
23-03-1968
אביו נרצח לנגד עיניו
בתגרת אגרופים ברחוב,
אך לפני מותו השביעו על ידיו,
כי יפרע את השטר עד הסוף.
דוד הנגבי!
בן שמונה הוא פרע את השטר הראשון
בפורצו לחנות תכשיטים.
את רוצח אביו – הוא דקר בקילשון
והיה הוא אז רק בן 20.
דוד הנגבי!
בן ארבעים הוא יצא מן הכלא
ובליבו אש אוכלת נקם!
הוא שחט עם סכין שלושה מן "החברה"
וחתם על השטר עם הדם!
דוד הנגבי!
היום נשמתו באוויר מרחפת
וגופו על עץ אלון.
לאבא יאמר "נוח בשקט,
פרעתי גם שטר אחרון"!
דוד הנגבי!
אני וכבודי
01-08-1968
כשקרן השמש פגעה בגבעול
נפתחו עלי הגביע.
כשפגש פרפר, פרפרית במשעול
ידע, שסופם כבר מגיע!
רק אני תמיד בדרכי עקיפין
חייב הייתי לשאול,
כי אם תסרבי, יאמר לי כבודי
שאסור לי להבא למחול!
שיר ערש לילדה חכמה
09-04-1969
החלטתי פתאום לספר לך סיפור
כי אמרת שקשה לך לישון.
את בכית וטענת: הסיפור הוא איום!
כבר שמעתי אותו ובכלל –
סיפורים מפחידים לילדה כה קטנה
לפני השינה זה אסור.
אז ניסיתי בדיחה ששמעתי אתמול
כי חשבתי אולי זה יצחיק.
את חייכת ואחר כך אמרת: נו תפסיק!
כבר שמעתי אותה ובכלל –
זו בדיחה מימי נפוליאון,
שלצחוק לה איש לא יוכל.
אז התחלתי לשיר לך שיר על בוקרים
כי בקשת שאשיר לך על נוף.
את נרדמת כמו "אדווה שגלשה אל החוף",
כי השיר הצטלצל ובכלל:
את השיר מעולם לא שמעת
רק חלמת ששרים לך שירים.
חייו של אדם
26-04-1969
שלושה חלקים לחייו של אדם:
עלומיו –
מצא נערה וכבשה רגשותיו,
בגרותו –
שאותה נערה הפכה לאשתו
ושולטת עכשיו בכל מעשיו.
זיקנתו –
שאותה האישה, שכבשה מעשיו,
את ליבו, דעתו וגם נשמתו,
"מזמן כבר איננה בתוך מיטתו"!
המוזג
16-07-1969
ודאי כשרואים את מראי המוזנח
מנידים את הראש ואומרים:
זה נועד להיות רק "מוזג מלוכלך",
או לשטוף צלחות וסירים.
יודעים – זה נכון, הגורל הוא אכזר
מאיר את פניו לחזק, לצעיר,
אך כשהוא מתעייף כעבור זמן קצר,
הוא "הופך למוזג", בפונדק שבעיר.
הן ודאי תזכרו כשהייתי אלוף
תמונותיי פורסמו בעיתון.
ברחובות אז עברתי גא וזקוף
וראו, הסתכלו, מי מכיר בי היום.
השכבתי רבים על מזרן בחיי
הפכוני לאל! לגיבור נערץ!!
לכל שהלכתי הלכו אחריי
ופתאום אף אחד, "כמו בלון שפוצץ".
כשחליתי – נותרתי לבד עם אישתי,
כשלא קמתי, אספה צרורותיה ביד.
"לאלוף החדש" היא ברחה מאיתי,
אז הפכתי מוזג של בירה מכד.
הן ודאי תזכרו כשהייתי אלוף
תמונותיי פורסמו בעיתון.
ברחובות אז עברתי גא וזקוף
וראו, הסתכלו, מי מכיר בי היום.
קצת מוזר, מגוחך, לך לספר,
הן אינני יודע עליך מאום.
יתכן שבפנים תחשוב : "מברבר",
מעולם לא היה לא גבר, לא כלום!
אך וודאי עוד תזכור כשהייתי אלוף
תמונותיי פורסמו בעיתון.
ברחובות אז עברתי גא וזקוף
וראה – הסתכל: מה ארע לי היום!!
רגע של כיף
05-08-1969
כשהבטת בעיני ידעת,
שאני רוצה!
כשאחזת בידי הרגשת,
בהיסוס.
כששאלת,
עניתי לא!!
הלא אמרו כבר חז"ל:
"סייג לחכמה שתיקה",
אז למה שאלת?
חשבת שאשקר בשביל רגע של כיף??
שתי פנים לאמת
1-11-1969
שתי פנים לאמת:
זו שלך צחה כשלג –
ושלי – גם כן.
אך כיוון שהאמת,
מבהיקה, זכה מפלג,
מסתבר – אחד משנינו,
לא דובר אמת!
הוא עזב
20-06-1970
יום שלישי הראה פניו
והשמש במזרח פקח עיניו.
הוא אסף את צרורותיו,
המעט שלו שייך,
"המעט שלו" לקח,
עמס על גב.
פה נולדת פה חונכת
"בן", העיניים כואבות.
פה גודלת ובגרת,
שם! "תניב את הפירות".
צל הערב אט ירד
והדלת נפתחה, דירה שכורה.
הדפים שבמשרד,
סיסמאות של הצלחה,
סיסמאות כמו מרקחה,
קורצות סביבך.
פה נולדת פה חונכת
"בן", העיניים כואבות.
פה גודלת ובגרת,
שם! "תניב את הפירות".
השבוע שוב נגמר
ועימו עוד זיכרון, תקופת חיים.
הרעב שלא נשבר,
עצמאי עד שיכרון,
עצמאי עד פיכחון,
"זאב בודד".
פה נולדת פה חונכת
"בן", העיניים כואבות.
פה גודלת ובגרת,
שם! "תניב את הפירות".
מוסכמות
25-10-1970
זה התחיל עם "הרוק"
כשרקדנו אז הורה.
זה המשיך עם ה "טוויסט והשיק".
חשבתם זה "צחוק"
זו לא דרך הטבע,
ערב שבת – "דיסקוטק".
אך אנחנו בכל זאת עומדים
על שלנו,
קורה לפעמים
שאנו גם קצת הוללים,
"שוברים מוסכמות".
כי נמאס כבר!
"לאכול זיכרונות".
נמאסו כבר
הדרכים הסלולות.
כן נמאס כבר
להיות כמו כולם.
נמאסו כבר –
מנהגי העולם.
"מחזמר שיער"
זוג פאות עד סנטר
וילדה "שמראה את הכל".
סימנים על צוואר
נשיקות ברחוב
ולבוש בנוסח "אתמול".
כי אנחנו בכל זאת עומדים
על שלנו,
קורה לפעמים,
שאנו גם קצת הוללים,
"שוברים מוסכמות".
כי נמאס כבר!
"לאכול זיכרונות",
נמאסו כבר
הדרכים הסלולות,
כן נמאס כבר
להיות כמו כולם.
נמאסו כבר –
מנהגי העולם.
השועל
25-09-1971
משהיה הקדוש ברוך הוא
בורא את ברואיו,
חכך דעתו וקבע:
"השועל"
יהיה החכם שבכל חיותיו!
נתייהר השועל, שזכה בבחירה
והיה מהלך ומבריק ציפורניו,
[כאותה נערה, שקילסוה הרבה]
נתקנאו החיות ורטנו אחריו.
לימים נתרחבה דעתו וזנח
כל חכמת אבותיו.
נקבצו החיות, בגדודים עשרות,
כתשוהו עד דק, וריסקו את פניו.
ברוב הוד והדר ונגן זמירות,
גררוהו צולע שוביו.
פניו מעוכות, פרוותו זוהמה,
הוגלה ממקום מגוריו.
מעתה נאלץ לכלכל מעשיו,
בתבונה וחכמה "דרך ארץ".
היכוהו רבות, שברו את שיניו
ורק בינתו לו הפרץ.
וכך נתגלגל משובה אל שובה,
אחד משני קשים פגעיו.
היה מחניף, ומעט מחציף,
ועוברות השנים והוא שוב על רגליו.
דורות על דורות עברו וחלפו,
נשכח קיומם של רבים משוביו.
זה ניצח ונסוג, זה ברח ונמוג
ורק הוא הברק חוזר לעיניו.
וגם הקדוש ברוך הוא [שכעס],
מחל לשועל ברוב חסדיו.
אך תנאי הוא התנה, הזדמנות אחרונה:
ישנה השועל ומייד – אורחותיו!
השועל שסבל שנים [כאלפיים],
יישר שוב גבו המצולק.
זקף את אוזניו, ליקק פרוותו,
הביט למרום – וזנק.
היום השועל שוב יודע היטב,
כי הינו החכם בחיות.
אך יודע חכם, כי ראשית החכמה –
היא לשתוק, ללמוד ולשרוד!
משפט היונים
22-10-1971
באחד הימים [זה היה לא מכבר],
התקבצו מפינות העולם אל הספר,
בני יונים "לבנות שם מולדת",
לאיטם התאספו בודד ובודדת,
זוגות אוהבים, בנים והורים
זוגות של יונים – צחורים ושחורים!
והארץ מלאה בבזים, תחמסים,
איות, ודיות, נשרים ופרסים.
נחלצו היונים עצה לטכס
איך נפשם ישמרו מפני הדורס.
והציע אחד : שחור על שחור, לבן על לבן",
ישמרו בניפרד, על טפם ונפשם!
וישא את דברו זקן כבד פנים,
[שנוצות לו נושרות, אך בינה יש בו פנים]:
אם נרצה לעצמנו קן כאן לבנות,
אז "מקור עם מקור, זנב עם נוצות",
אחרת יכו בנו קל ונקל...
ובארץ העיט יושב ומושל!
והקרב אז כבד ונשרו הנוצות
לבנות ושחורות, יחידות וקבוצות.
עברה השנה והעיט הובס –
הוכו על נפשם בני בז ותחמס
ונראה "השלום" מקרוב מנצנץ,
אך לא ככה חשבו הבזים והנץ.
הנץ כדרכו לטרף ישחור
ולמטה חיים "זוג שחור, זוג צחור".
זה טוען :קינך משלי הוא פי שניים
ולי גוזלים רכים יש כפליים.
זה אומר : הארץ גדולה, לך ובנה,
שלישי הוא צר עין, קנא יקנא.
עוד מעט ינקרו מקור במקור
וכנף צחורה נאבקה בשחור,
עין הנץ שחדה היא קרצה ורמזה,
התחמס והבז מהרו לביזה –
זה תוקף ממזרח ושני מצפון
והשאר פרשו כנפיהם מדרום...
עוד דקה ונראה כי אסון כאן קרה,
אך לא עם כיונים יכנע לגזרה.
שוב מקור עם מקור, כנף עם כנף,
ניצבו הן יחדיו בכל שדות הקרב.
וכמו קודם [י"ט שנים לאחור],
הן הביסו אויבם – "זוג לבן זוג שחור".
וכמעט שהיום חוזר המצב
ושחור ללבן מורט שוב זנב,
ואם גם הפער הולך וניסגר
ולומדים גוזלים את שגיאות העבר,
יש ספק בליבי אילולא נץ פה עף –
אם היו משלימים בעלי הכנף!
נכתב מספר שנים לאחר מלחמת ששת הימים
טרגדיה בדואית
09-12-1971
בפאת שדה אל מול ההר
בתולה יפה ישבה,
פרש דוהר מהמדבר –
חטף, אותה שבה.
אספו אחיה חרבות
[שלושה הם במספר],
אכפו חיש קל סוסות קלות –
זינקו אל המדבר.
בנווה ירוק בלב מדבר
עצר, פרש, חנה –
את שבויתו הוריד אל כר
ואוהלו בנה.
הנערה לו התמסרה
לב אל לב לחש:
באופק עננה שחורה,
"היה זהיר פרש".
שלשה אחים שחורי מבט
אל מול פרש בודד
שלושה אחים קרבו בלאט –
שלפו מן האבנט.
הקרב ניטש חריף, קצר
ראשון נפל הבכור,
שני גרונו נידקר, בותר –
שלישי לו אין מזור.
במר ייאוש צעק צעיר:
"אחות שימרי כבודך"
דקרי אותו פרש מהיר –
"הצילי משפחתך"!
בלב שותת מדם אחים
השיבה היא בלי קול:
איך זרעכם מחר אקים
אם גם אותו אשכול?
אהבנו
18-06-1972
הקדשתי תשומת לב
רבה לה –
והיא גם כן הקדישה
לעצמה.
קניתי לה חולצת פסים
סגולה –
והיא השלימה את הסט
עם עוד שימלה.
אהבתי את הצבע של
עיניה,
והיא צבעה אותו ירוק
של נמרים.
ליטפתי צווארה ואת
שדיה,
אך היא שמרה שילטפו גם
אחרים.
אהבנו שנינו לאהוב
אותה,
אך כנראה, שהיא עשתה זאת
טוב יותר.
כי עד היום (והיא כבר די
קמוטה),
היא היחידה, הממשיכה
להצטער.
מצע משותף
12-11-1972
מיד כשהכירו
ידעו – "שאינם מתאימים":
היא אהבה את "אלן דילון"
והוא, את "קנדיס ברגן".
כשהמשיכו לצאת
התגברו הניגודים:
היא רצתה ב"דן כרמל"
והוא "את שפת הים".
רק במיטה היה שונה:
היא הזכירה לו את "קנדיס ברגן"
והוא הזכיר לה את "אלן דילון",
הוא חשב שהם "על שפת הים"
והיא, "שהם בדן כרמל".
איזה מזל שיש להם – "מצע משותף"!
ביצה ציבורית
25-12-1972
ציפור אחד בנה קינו
ליד היפופוטם.
אסף זרדים, קנים וסוף,
סגר אותו ונם.
למחרת הרקיע עוף,
הרחק מקני הסוף,
וכשחזר חזרה איתו –
צפורה בעלת גוף.
אחר-כך קול שמחה וצחוק,
קול גוזל צרוד, מתוק,
ומיד בקעו עוד שניים
וצווחות עד לב שמים.
ואותו היפופוטם
מקומו עליו קטן,
ממרבץ נחרד וזז,
אצו נסו בני ברווז,
רגל זזה בהיסוס
ונישבר אז קנה הסוף
והקן כמו משמים,
אז החל לשוט במים.
עף מלמעלה בן ציפור
וצווח במלוא מקור:
איך העזת "סוס יאור"
קנה הסוף לרצוץ, לשבור?
גוזליי הם פעוטות,
לא לעוף ולא לשחות...
ואותו "סוסון יאור",
רק הביט בבן ציפור
ואמר מוסר השכל:
קודם לך ותסתכל
בעצמך, בגוזליך,
[אם עוד לא חרשו אוזניך],
ובטרם שתגמור –
המקום לשאול, לשכור,
שאל את בעל המקום:
אם יסבול אותך יום יום,
או דורש הוא כתמורה
"שקט" כשכר דירה?
שני חברים
20-02-1973
אשר שמעתי כבדיחה לפני שנים,
שיפצתי וחרזתי פזמונים.
והרי כאן לפניכם מוגש.
מעשה אשר ארע ממש.
סיפור מסופר – באחת הערים,
נפגשו והחליטו שני חברים,
כי אחת לעשר שנים בדיוק
באותו המקום [BY HOOK OR BY CROOK]
יפגשו וישוו הישגים.
הלכו ולמדו משפטים ה' שנים
הצליח אחד והפך עורך דין
ושני ניכשל ונסוג לאחור,
סווג כשתיין (אצל עמך שיכור).
נפגשו וחייכו כלפנים.
סיפר האחד איך בדין הוא מבריק
האישה מרוצה, (לה סלון ובוטיק),
ושני, שפניו תו שיכור בם חקוק
אמר: "חברי היחיד הוא בקבוק"!
עם יין עתיק.
לאחר שחלף העשור הראשון
הגיע פרקליט ב"מודל אחרון"
וידידו, חברו משכבר הימים,
הגיע רכוב על זוג אופנים,
עם בקבוק של "בורבון".
סיפר האחד על משרד מפואר,
על בית לבן בנווה שבכפר
ושני, שגרונו מצמא כבר חרב,
גירגר לגרונו מעט "מיי זהב",
התנמנם ונחר.
העשור השני חלף ועבר
ובאמצע העיר אל מול הכיכר,
עצרו קדילקים לבן ושחור,
מתוכם יצאו לבושים בצחור –
ידידים משכבר.
תמה הראשון, איך עשית ידיד
את כל שעליו חלמנו תמיד?
הן לפני חמש שנים במספר
לא היה לך כלום, לא הווה לא עבר!
אך היה לי עתיד!
סיפר השני בבת צחוק קלילה,
(עיניו בהירות ודעה לו צלולה):
פקחתי עיני בבוקר זוהר,
ראיתי מלאה בקבוקים החצר
אספתי סביבי עדת סוחרים
(מהם "גרוטאות", מהם עשירים).
עמדנו שעות רבות על המקח,
הסכמנו לבסוף על גובה הלקח –
כולם מרוצים.
והיום נפגשים מדברים דברי טעם,
עורך דין ואחד שהיה כזה פעם.
לשניהם יש בתים, מכונית וגם טף
והרבה נושאים אחרים במשותף.
יכה בם הרעם.
אל תבוא בפרחים
15-06-1973
אל תבוא בפרחים עטופי צלופן
רק אחרי "פרמיירה מוצלחת".
אל תאמר נהדרת, "היית כה יפה"
כשאני רגועה ובוטחת.
ארצה שתגיע לפני כל מופע,
שתאמר "כי לבטח אצליח".
כי עלי להכין "עוד מספר כלפתן"
או לפחות עוד בדיחה לקינוח.
אל תדפוק על דלתי באחת בחצות
רק אחרי שמאושר בכיתי.
אל תצא עמי לטייל בחוצות,
אחרי שבפרס כבר זכיתי.
ארצה כי תבוא אחרי פסטיבל
בו הייתי גרועה ומנוצחת.
כי תאמר: "העולם לא חרב לא נפל"
ומחר שוב השמש זורחת.
אל תהיה לי שותף רק לרגע יפה,
אחרי יום חזרות מפרך.
אל תשוב תזמינני לבית הקפה –
לבדרני, כשאין בזה צורך.
ארצה שתהיה בכל יום לידי –
אם הוא קל, אם קשה ואם סתם.
שתאמר: "אהבתיך בכל לבבי",
גם היום, גם מחר – לעולם.
אל תהיה שותפי רק לטוב, לנוצץ,
שנראה לכולם, "כחיי".
היה שותפי לפתרון התשבץ,
של שנינו – ולי בזה די!
הציפורן והאגרטל
01-07-1974
בלונדינית יפה ביום קיץ בהיר,
החליטה לצאת אל הים הקריר.
"אך הים הוא אכזר"
והחוף כה מלא
והיא כה קטנה ודומות לה הרבה.
ישבה וחשבה מה קשים החיים,
"בתולה בת עשרים", אך לא יש מחזרים.
ופתאום רעיון
בראשה כברק:
"ציפורן" קטנה, הכל חד וחלק.
לגן היא ירדה, הליכה מטופפת,
בין ציפורנים היא עומדה וקוטפת.
אל בין הציצים
היא טמנה הגבעול
ועכשיו אל הים, אל החוף, אל החול.
והחוף – אלפים ואלפי אלפים,
וכולן כה יפות וכולם כה יפים.
ברעד וחיל
החולצה נפרמה
ואחר במחי יד – חזייה נעלמה.
ולפתע החוף נדהם ושתק!
מבטים שובבים, אך גרון נעתק.
רק אחד מכולם
קרב לו בלאט
נעצר די קרוב – לא הוריד המבט.
והיא נבוכה שאלה: מעניין
הציפורן הזה בו אתה מתבונן?
והוא כמו מוקסם
בלשונו לה גמל:
שבעתיים ממנו ייף "האגרטל"!
אבא בא
04-11-1980
כל מכתב, כל צלצול, כל גלויה
קול ציפור שניגנה לי תיקוה,
כל יום שהפך להיה
וכל ערב חולף – אכזבה!
את אונך בזבזת לריק
בשדות רחוקים וזרים.
ואני שקיוויתי – תפסיק!
שבויה בזרועות אחרים.
מילותיך צרבו את ליבי,
שקיווה וייחל וחדל,
וכבד פה וביישן ועקבי,
קטף את הפרי שבשל.
והיום, כשבכסף שזורות רקותיך
וחכמה בעיניים ליאות.
שלושה שיכלו להיות ילדיך!
קוראים לאחר – אבא בוא!!
הנפילה תהיה כואבת
22-09-82
באחד הימים שחלפו לא מכבר
פגשתי ברחוב בברנש די מוכר,
"אני מיכאל"
"ואני ישראל"
לחצנו – כמו כלום לא עבר.
בעקבות הלחיצה ואני מרחף
והוא מקדימני כנף לכתף
אמרתי "צולע"
ענה לי "זוכר"
ודחק בי מרפק לחדש הכאב.
ואנחנו שטים רוח בוקר נושקת
ואילת מדרום מביטה,
ספינה עמוסה את קרביה פורקת
בירדן – ואצלנו שביתה.
הבט הוא אומר : מגדלים משונים
פה – נבנים "בזיעת ישמעאל"
ועמך ישראל כמו ישנים,
שכחו מפטיש ואיזמל.
ומשך לצפון והרוח נושבת
הראיתי לו גן של ירק,
וטרקטור חורש בענן של אבק –
גיחך ופיהק, ספק נאנק:
"הנפילה תהיה כואבת":
ודילגנו על סדום ועל באר שבע
כי סרב להודות שגם יש,
אנשים העובדים בכבשן ובאש
ולא רק בטלנים דרך קבע.
אחר כך עצר בקידוח "תמרור"
ואמר לי בזעם עצור :
משלושים חביות של נוזל מלוכלך,
שסותמים צינורות מרוב בוץ,
מוכרים וקונים כאן "עורבא פרח"
מגדלים של תבן ומוץ.
בדרכנו צפונה מעל "בן גוריון",
ששבת – כי שבת או ראש חודש,
סטינו קצת ימה לעבר חולון
ומשם "לרובע הקודש".
ושם – רעמים וברקים וקולות
אנשים ופניהם שלהבת,
עליות חדות, ירידות מבהילות,
הנפילה תהיה כואבת!
ואמר לי בצחוק מעל הלבנון
ההיסטוריה נדמה לי חוזרת,
יש "מלך דוד – או דוד בן גוריון"
ואחר – מתכווצים לכוורת.
תחילה יש מלחמת קיום ומצוה,
אחר כך הקיום הוא הרגל
יש "מלך, מלכה, עבדים ואורווה"
ובית ראשון נופל.
וכך גם קורה לבית שני
מלחמות מכבים – נצחון
ואחר כך תרבות של יוון ושל רומי
מרידה, מפלה, כישלון.
והיום "שם למעלה" מורת רוח גוברת,
שלחוני כמו אל אברהם –
להראות לו כי "סדום מאליה בוערת"
וספק צדיקים אם ישנם.
וספק אם תרגישו ברוח אוהבת,
רוח חזק ומכוון,
רוח אשר מנסה לגונן –
כי הנפילה תהיה כואבת!
זכר לקדיש
22-10-1982
רב חובל יהודי ורגיש,
טען בוויכוח מתיש:
כי כמעט כל מקום
בו עיניו יעצום,
ימצא בן "זכר לקדיש"!
שני מגדלים
24-12-1982
שני מגדלים ברומה של גבעה
השקיפו על עיר ששכנה בסביבה,
אמר האחד: אנשים שם תלויים
במים אשר בביטננו כלואים.
ואם את המים ננצור ונכלא –
ימותו כולם מחמה וצמא.
אמר השני בחיוך די סרקסטי,
שכחת דברים שמזמן כבר "גרסתי":
שלא כמו ענן המרחף בשמים,
[המוריד מרצונו שלג או מים],
בביטננו אמנם המים ננצור,
אך לא כרצוננו "נפתח או נסגור".
זקוק לבדיקה
23-12-1982
שנים עשר ירחים הוא ישב וחיכה
שתבוא העלמה "מוכנה לפריקה".
וכשבאה עלמה
מכוסה ב"מאומה"
התקלקל המכשיר ו"נזקק לבדיקה"!
אות קין
05-01-1983
"הגונב מגנב פטור"
אומר המשל ושוכח:
כי גם נקמת דם,
לא תסיר לעולם!
"אות קין – ממצח רוצח!!
שתי דקות אחרי
16-02-1983
שתי דקות אחרי
סיגר בתוך הפה,
הוציא מתוך כיסו
שעון זהב "טיסו"
מזכר "לעוד מקרה"!
ייאוש
17-02-1983
חמש דקות בפנים
"גמר – אך לא השלים",
והיא על סף ייאוש,
חונקת בכי כבוש –
נרדמת אין אונים.
תשישות
01-03-1983
שתי בנות של איש אחד
חשקו בגבר מכובד,
אשר יופיין ועיניהן
גרמו לו לענות בהן,
(מאז – אחת לבד)!
ואילו הוא שהתעייף
כל לילה להחליף כתף,
מצא שלישית שמסתפקת
במה "שגבורתו מספקת",
ומבלה בכיף.
שנאת שותפים
07-03-1983
שתי עלוקות ישבו על הגב
של כלבת זאב ענקית.
מצצו את דמה,
מראש עד זנב,
בקושי השאירו "כפית".
כלב זאב מחודד-מלתעות
שעלה "לצרכיו השוטפים",
גזר את השתים
לשתי רצועות,
כי הכלב "שונא שותפים".
50=20X2
11-03-1983
שני ימים בכל שנה
הוא והיא כמו חתונה.
נסגרים בעומק חדר,
משדרים אותו התדר,
רק מעט שינה.
חודשים עוברים ביעף,
בביתם הכל כמו עף.
הימים כתמול שלשום,
ילדים שוחקים עד תום,
והעומס רב.
עד מפציע האביב,
הירוק שולט סביב.
השנה כולה עוברת,
עוד מעט פגישה חוזרת,
שוב ניצת השביב.
שוב יומיים נרגשים
שוב צלילה – אובדן חושים.
אפילה בתוך החדר,
שוב דופק אותו התדר –
הם כבר חמישים!!
הכשה נעימה
02-04-1983
מיהו הנחש המסוכן בעולם?
הפתן? הקוברה? אולי העכן?
טעיתם ידידי! טעיתם פעמיים:
לא אלו וגם לא "נחש המשקפיים"
המסוכן בנחשים הוא "נחש המכנסיים"!
שוביניזם
08-04-1983
מה ההגדרה לאישה טובה?
אם היא אשתך,
כשהיא אומרת לא!
לכל הצעה שלא באה ממך!
אם היא פנויה (או של אחר),
כשיודעת לומר כן
ולגרום לך שלא תצטער
לאחר מכן!
בדיקה זהירה
22-05-1983
שני אנשים השיחו ריבם
לפני איש שלישי ברחוב:
אמר האחד "את בתי הוא טעם"
ומסרב התנאים לכתוב.
ענה השני טעימה אין דינה
כדין לעיסה ועיכול,
לא השארתי עליה "בושה וכלימה" –
לא הייתי "ראשון בבישול"!
השיב איש הרחוב את השניים תשובה
[ולשון לו חדה כמו תער]:
תורתנו קדושה ובה נאמר:
"נלך ונשאל פי הנער".
ישב ודיבר עם אותה נערה
שמעה וצחוקה מתגלגל:
"זו אני שטעמתי מתוך הקדרה"
ונדמה לי – "הטעם תפל".
אמור לאבי, שהיום הפתגם
מחייב "בבדיקה זהירה"
מעט ניסיון לא הזיק מעולם
ולבטח הוא לא עבירה.
שחרר את הנער, ימצא לו גברת
יוסיף ניסיון ומשכל,
אולי "טעמו ימתק לאחרת"
ולמה עלי המחדל?
הר געש
03-06-1983
כפסגה של הר געש אשקיף
ואראה את יפי נעורייך,
בשלים הפירות לקטיף –
נשלחות הידיים אלייך.
כליבו של הר געש אמתין
לוהט בחימה ובשקט,
ואת בוערת כחמסין –
אך לא לי את רגלייך "פוסקת".
כלוע הר געש רותח
אשפוך חמתי הכבושה,
ואותך עם יופייך הפוחח –
אשרוף אליי בלחישה!
שני בזים
12-12-1983
שני בזים ברומם של שמים
פגשו גוזל נץ דל-כנפים:
"נכהו קודקוד
פן מחר הוא ילכוד
בן בז באיבחת צפורניים"!
גן מלא תקוות
28-04-1984
תמיד ידעה שזה יבוא,
תמיד ציפתה שזה יגיע.
הלכה עם התקוות לישון
ועם האכזבות השכימה.
הסדר קבוע בחיים
בישול, שטיפה, כביסה,
טיפול בילדים של אחרים,
ולפעמים מזמוז או לטיפה.
הראש כבר לא קולט אחרת
דומה שם משהו מתוכנת,
אך הדפיקות בלב כשהוא עובר בדרך,
מונעות אותה ליפול "ברשת מט".
שלושים חלף לפני שבוע,
אך חוץ ממנה איש כבר לא זוכר.
והיא עובדות חייבת להצניע,
יום הולדת, עוד "עלה נושר".
לפעמים בלילה הכאב מגיע
עולה מן המיפסעת לחזה.
והיא רוצה לצעוק, לצחוק ולהזיע,
להתמסר כולה "למי שלא יהיה"!
וכששינה טרופה אותה לבסוף תופסת
והיא חולמת והוזה על העבר,
מופיע מין חיוך בקצות שפתיה,
כמו חיוך אישה שבעה "אחר מספר"!
תמיד ידעה שזה יבוא,
עדיין היא יודעת זאת – תמיד.
כי אלוהים הוא "גן מלא תקוות"
ושושנה, בלב של כל יחיד!
שתי כלות לכל חתן
28-04-1985
בכל דבר מקרי יש שמץ של גורל,
שמתנדף וגז ולא משאיר סיכוי,
לפעם השנייה להיות פגישת אקראי,
גם אם נראה שבאה – כך וכך שנות נצח
מאוחר מדי!
היא אהבה שלא לקח מאום מבלי לתת כפול.
שלא הביט בה מלמעלה במבט ביטול.
שלא שאל ולא נבר, שלא חקר על כל זכר,
שלא ידע לכעוס כשלא ידעה דבר.
הוא אהב את שתי עיניה אוהבות בחום
גם כשקינאה לו בלי סיבה של כלום.
אהב שהיא זקוקה לו בכנות,
אך לא כבולה – ומוכנה להינתק
בבוא ההזדמנות.
הזמן אהב אותם שנתיים ושלוש,
כי זה הזמן שהוא נותן לאהבות גנובות.
הזמן הוסיף גם ארבע וחמש,
בתור אשראי נוסף בלי שום התחייבויות.
לכל יפה יש סוף וגם זמנם עבר
עדיין אוהבים כל רגע שאפשר.
ברור כבר שתלך בדרך של כולן,
כי אלוהים שוב לא מתיר –
שתי כלות לכל חתן!
האפשרויות הרבות והברירה האחת
10-04-88
לימדונו חז"ל, לקרוא ולנתח,
לשנן וללמוד, להבין ולפתח:
על ביצה שנולדה, על טלית צבע תכלת,
על שור שנגח לשכן את הדלת.
על חיים בגלות, על פריחה ועל בלות,
על כבוד לשכנים (כשאתה במיעוט).
על "כבד את אביך וגם את הגר",
על טריפה ופיגול, על מותר וכשר…
אך כיוון שעסקו בלימוד אבותינו,
שכחו ללמד חכמיהם של שכננו,
ואלה למדו את בניהם כל חכמה,
רק הפוך משלנו – להכעיס (אלה מה)?
אצלנו "קדושת החיים" היא מצווה
ואצלם "בני מצווה" למלחמת מצווה.
אצלנו אישה שחטאה, (לא נעים)
ואצלם הכבוד הוא קודם לחיים!
ולפיכך, כשפונים למשא ומתן,
יש ללמוד ולהכיר את אופיו של העם,
יש ללמוד ולהכיר את אמרות הקוראן,
אדמה וכבוד וגם נקמת דם!
יש ללמוד ולשנן ולדעת היטב,
כי למרות המכות, התבוסות, הכאב,
אורך רוחו של "אחי בן ערב"
עולה בהרבה על של "בני מערב".
בפינה הוא ממתין, (עם מקל או סכין),
מתאווה לשמץ חולשה שאפגין…
וכשאנו רואים תמונות של כאב,
ילדים חבולים מוטלים על כתף,
סמטאות, זוהמה וביוב ברחוב
ועיניים שונאות מאחורי כל משקוף…
נתאמץ ונזכור (למרות הזוועה),
כי אותם ילדים השוכבים בצואה,
היו לפני דור "ילדיו היפים",
של סבי, בדרכם "לפתרון הסופי"!!
ולמרות שאני "פשרן מדופלם"
ומוכן להזיז גם הרים אל הים,
חושבני פשרה היא "נותן לנותן",
זה נותן ומשפר, זה משיב ומתקן.
ואילו שכננו טבעם קצת שונה,
"טובים בלקחת", מה – לא משנה.
להשיב חזרה, הוא מושג לא מוכר,
להודות בטעות, זה מינוח מוזר!
וכיון שאנחנו נושאים ונותנים (עם עצמנו),
חלוקים די שווה (בתוכנו),
נצבות בפנינו כמה שאלות,
(עם חלקן, או כולן נצטרך גם לחיות).
האחת מרעותה חריפות מלותיה,
האחרת, כבדות וחמות דמעותיה.
ראשונה: הלנצח נחייה על חרבנו?
ושנייה: נתכווץ עד לרוחב קוטננו?
השלישית: הנקנה כרטיסים לכיוון מערב?
ורביעית: הנשלח בני דודנו לארץ ערב?
אין אחד שיודע את כל האמת,
כמה עוד לקחת וכמה עוד לתת.
האם ההיסטוריה תחזור על עצמה
"מסירת הסודטים", אחר כך מלחמה?
האם הבטחות מימי אברהם
תקיפות הן לנצח – והיכן הקושאן?
מדוע גדולי התורה חלוקים
בדיוק כמו "עמך", לשני חלקים?
וכיון שגדולים נחלקים כאן לשניים,
מסתבר הפתרון מתרחק שבעתיים.
וכמו כל תקופה בעבר בה הייתה האומה,
מפולגת לשניים בזמן מלחמה,
יש סיכוי שנובס ונוכה מכות רצח
ואולי שוב נוגלה, אל כל קצות הנצח!!
ואז תלמד מחדש ההיסטוריה,
על ידי חכמים בתקופה של אופוריה,
ינותחו השגיאות של "פרושים וצדוקים",
ייושמו מסקנות, ילמדו התיקים.
וועידה ציונית תתכנס בניו יורק
ותקרא לאיסוף השברים מרחוק
ותצביע על איזו "שמורה בנברסקה"
או אחת חליפית דרומית לאלסקה…
ומי שקרא והבין רק כזרת,
אל יחשוב שראשו קצת סתום.
המציאות היא קשה ואיננה נפתרת
ואני רק עזרתי "בכלום".
אך אם תשאלו, "מה דעתי",
אומר בגילוי לב מפתיע:
כל מחיר שיבטיח "שלום אמיתי",
אותי הוא קונה במפגיע!
אך אם האפשרות היא, "שלהם או שלי",
ברירת הקיום - תכריע!!!
הדשא הירוק של השכן
15-04-1988
הדשא הירוק של השכן יפה יותר כיוון,
שהוא משקה אותו כל לילה לפני שהוא נרדם.
ואם אתה חושק קצת בדשא הירוק של השכן,
מוטב תזכור שאצלך ,"כל דשא מתנוון".
וכמו שהוא נראה, צהוב, נפול, עלוב,
כך יראה הדשא לשכן, כשיתבקש לשוב!
"הדשא הירוק של השכן יפה יותר"
ונפשנו בו חושקת בלי לתת הדעת,
כמה עבודה בדשא זה מושקעת,
כדי שיהיה ירוק יותר,
מדשא מטופח של כל שכן אחר!
אל תסתכל בקנקן
20-04-1988
"אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו"
נשמע חכם, כל עוד קנקן,
שומר צורה סבירה.
אך אם יש "פגם ביצירה",
אשר דוחה כל סקרנות מפרוץ:
אזי ספק אם אי פעם,
יעלה על דעתו אדם,
לטעום תוכנו המצוין,
של הקנקן!
רבות היצירות אשר ברא ריבון עולם,
ולא מעט מהן – תכנן
עולה הרבה על זיו יופיין.
כתוצאה מכך נמצא בכל מישרה בכירה,
כי פני המזכירה
יפות הן, אך כישוריה לתפקיד,
לא תואמים את אלו, הנדרשים מכל פקיד!
הגמילה
25-09-1988
עייף מעוד שרב של סתיו,
ניצבתי בפינת הצל של עץ,
אשר ב"אלנבי" חצבו שורשיו,
לא כמוני נתקע, "אין דורש אין חפץ".
מצב די מביך, של חוסר יכולת
לבחור בין תזוזה "לזיעה ולשמש",
או שמירה בקרירות על מחצית הקיבולת",
שצברתי שנים, "בזיעת לילות אמש".
בצלו של העץ מעבר לכביש,
קלטתי עיניים כחולות אטומות.
מתמזגות עם התכלת של שמי חלמיש,
בעולם לא קיים, של קרעי חלומות.
גוף משגע ויופי כובש
חצתה את הכביש לעברי
וכמו בסרטים, שאלה אם יש אש
והמשכנו הישר לחדרי.
הימים די חופזים, "נושרים מהלוח"
וספקות מתגנבות לאיטם אל הלב.
האומנם אהבה זו היא, או הלך רוח,
של פחז – עוטף ברכות " ים כאב"?
סימנים מפחידים, כמו שינוי מצב רוח,
באים וחולפים בתדירות לא סדירה.
בוכה "יקירי", מפטירה "נאד נפוח",
נרדמת אפתית, כמו לא מכירה.
מאוכזב ונדהם, כמו כל אחד,
הבטוח שהוא "היחיד",
ומוצא שותפים "באבקה ובמחט"
"הקרובים למדליה" במטר – תמיד.
ניסיתי תרופות, זה עזר לשבוע,
אשפזתי אותה לטיפול וגמילה.
נמלטה על נפשה כמו אייל פצוע
נמצאה על הכביש "אנוסה", חבולה.
המצב התדרדר, הכסף ניגמר,
אספתי אותה מכביש פלמחים.
גמגמה, התנצלה, "נרדמה עד מחר",
שקעה ושקעה – עד "שורשי הפרחים"!
עכשיו כבר שנתיים, כמעט שנגמלתי
מאותה אהבה טרופה, חבולה.
והיא שאהבתי, כל ימי לה ייחלתי,
ראתה בי רק "עוגן", ועימו צללה!!
אוטומט של מט
10-05-1990
את אורו של האביב – לא אני המצאתי,
את לבלוב ההדרים – לא אני הוצאתי,
את שירת הציפורים – לא אני חיברתי,
אך הודיה לאלוהים – גם אני אמרתי!
כי אני מכשיר קטן ביד בורא עולם,
מין אוטומט שמתוכנת,
"ללכוד עצמו ברשת מט"!
להינשא, להתרבות, להראות תמיד נחמד.
ואז כשהכל קיים – "הופך פרודה" מן המניין,
מפליג בדרך אין סופית. נמוג ונעלם!
התלות
24-09-1990
עיתים את הולכת לישון באי חשק,
יודעת מתוך אפילה ובשקט
מאות של ידיים נוברות וחוקרות
יכסו את גופך בחיפוש נסתרות.
ואת שבקושי החזקת על רגלייך,
מיגיעת יום עמל "נטושת כוחותייך",
רוצה רק לישון ולשכוח הכל –
להשכים עם זריחה, "בלי סיוט של אתמול"!
ואז כשאת נמה, תשושה ומוכה,
את חשה לפתע "כמו מועקה":
"הן אינך בגפך וההוא לצידך,
דואג לכסותך, מזונך וביתך.
בערב מכין שיעורים עם הבן
ואת השני על בירכיו מיישן...
ועכשיו כשהחץ על הקשת נדרך,
אינך יכולה לבקשו שישכח!!
וכשקול היגיון על הרגש גובר,
את נוכחת בתלות והזעם חודר
במקביל אל החץ ששוחרר מהקשת,
חצי ישנה את לפתע נכבשת!
ואזיי כשהוא "משתמש בגופך",
גוהר וחודר, מנשקך ומלטפך,
את חוזרת אחור עד עשרים שנה,
כשהצלחת בחכמה להקדים חתונה...
והסקס שהיה אז אסור ומושך,
הופך למשא וסיוט מתמשך!
וכל ניסיון של ההוא לצידך,
להפוך את הסקס ליפה ומושך,
מתנפץ עלי קיר של גוף מנומנם,
שרק נדירות הוא מגיב מיוחם.
והוא שעייף מתגובה אדישה
ממשיך לבדו, בצורה הקשה"!
ואז כשסובבת את גבך לגבו,
מרגישה בתוכך "את שרידי משכבו",
את נודרת שזו נסיגה אחרונה
מעקרון "בעלות על גופך" ויהי מה!
אך בבוקר כשאת רגועה קצת יותר,
וזוכרת היטב "שאסור לוותר",
נשכחים נדרים באותה הקלות,
ששכחת כבר מזמן, איך לחיות ללא תלות!
