אבני דרך
27-02-1983
אבני דרך תמיד לי שתיים:
יושר לב ואומץ, "להביט בעיניים".
לפעמים מתעקלת מעט דרך ארץ,
לפעמים אין שום חשק לבלום את הפרץ,
אז נחוץ יושר לב שבעתיים!
אך קורה שגם ראש יציב וגאה
נכפף מול מכות בזה אחר זה.
והדרך נשברת ימינה ושמאל
אין עוד כוח לשאת, לא יכולת לסבול,
אז האומץ זוקף את הלב בחזה!
רבים חברים שפיהם אמרי שפר,
אך כאשר עליהם לעבור את הגשר,
בין נאום של עזרה בשעה של צרה,
לתמיכה אמיתית בשעה מכריעה,
נשארים מאחור, בלי מתת ובלי תשר!
אז עליך חבר לעמוד על רגליים,
ביושר ואומץ לדבוק שבעתיים.
ולקוות שתמיד בעתות של צרה,
לא תהיה זה אתה שזקוק לעזרה,
לא לקחת, לתת, ואף כפל כפליים!
שני אגלי טל
22-05-1983
שני אגלי טל ישבו על עלעל
של ראש חמנית צהובה.
קילסו את עצמם, את יפי ניצוצם
ונשקו זה לזו בחדווה.
שלחה חמנית הערה מגעילה
אל הזוג הרומנטי הקט:
הן השמש עולה והיא בשלה,
תייבש לשדכם עוד מעט!!!
יום של חול
26-05-1983
ביום אביב אחר שרב,
שזור בשמש וזהב,
ירדנו שנינו יד ביד,
אל שפת הים להיות לבד!
בחוף הים כל כך רבים,
עד שמייד אנו אובדים
בין אנשים, נשים וחול
וכל אחד שבא לטבול.
בתוך הרעש והמהומה,
תופסים לנו פינה קטנה,
שולחים מבט אחד "כחול"
ויד כבר מתחילה לזחול…
הפלונטר בידיים רב,
עלינו לילה של שרב,
חוף הים דומה הוא ריק,
לב אל לב פועם, שוחק.
כשאגל טל נוצץ מבריק,
על עור פנים ורוד מסמיק,
מתנערים מכל וחול,
חוזרים אל יום חדש של חול.
אגדת הפיה והדוב
05-05-1986
מעבר לקשת, ברום הענן, בבועה של סבון כביסה.
יושבת פיה עצובה, בודדה, ודובון קטן בכפה.
הבועה מתרוממת לעבר ההר, שראשו מחודד ואפל
והדובי בוכה ובוכה הפיה, גם הרוח בוכה ומיילל.
הדמעות מוססו את קליפת הבועה והצמד נחת על ההר.
רק הרוח המשיך לבכות ולילל, לפעמים גם לרוח קצת קר.
הפיה ניגשה לעץ הליבנה וחתכה לה זמורה לבנה,
שהפך בידה למטה של קסמים, כמו שיש לכל פיה קטנה!
בעזרת המטה עופפו למרומים, הפיה והדובי הקט,
לחפש את בית הקוסם הרשע, שכלא אותם יחד לעד.
הם פנו ראשית אל כוכב הצפון, שאלו בעצת החכם,
שהורה להם דרך אל שביל החלב ושביל מהשביל אל הגן.
בגן הקסמים הקוסם הרשע, העיף בועות לחלל,
מלאות בפיות ודובים קטנטנים, ששלף מאיזה מיכל.
הפיה והדובי הקט בידה, נעמדו בפינה של הגן,
מביטים, משתאים, זועמים, חוששים, משפעת יצירות הגנן.
הפיה לא שקלה כלל לסגת אחור, מגן הקסמים המקולל,
היא שלחה את הדובי לקטוף עוד זמורות, כנשק מגן בחלל.
עם הנשק זינקה לחלל הקריר, לפוצץ את בועות הסבון,
לפיות הקטנות היא חלקה שתי זמורות, שיכו ברשע האיום!
הקרב התפתח, רעמים וברקים, הקוסם הוכה והובס.
את גן הקסמים הוא סגר לתמיד, ושילם לפיות את הקנס.
הפיות חזרו לספרי אגדות, כי אומרים ששם מקומן,
הדובים חזרו לשוטט ביערות, כדי שנוכל להמשיך לבקרם.
כל פגישה מקרית היא קטע של רומן
25-04-1997
מכל קמצוץ של זמן בנינו לנו ים של דיבורים.
מכל שיחת חולין סתמית יצקנו ים של הרהורים.
עם כל ליטוף עיניים על גופך, אובד מושג הזמן,
כי כל פגישה מקרית בינינו, הופכת קטע של רומן.
רציתי לאהוב אותך כמו באגדות ובשירים,
לבוא כל יום עם זר ענק של ורד באדום.
רציתי להציף אותך בים של מתנות וספירים,
אך כל הצלחתי הייתה, לחיות איתך ביחד בשלום!
מימד הזמן מזמן, פועל חזק ובעצמה נגדנו,
ימים צפופים של עומס עד מכאוב, דורסים את שנינו.
מזמן אבד הלהט, לבנות מחר חדש, מחר אחר,
ושום מספר קצר, אינו תחליף לאהבה יותר.
אז בואי נחדש אישה, ימים יפים כקדם,
נמחל על הפגיעות, על גאווה וזיכרונות מרים.
את נשיקת ה"בוקר טוב" נחזיר להיות "חיזור ילדות"
ולחיבוק לוהט בלילה, ננפיק שוב "תעודת בגרות"!
צ'ילי
28-03-2000
אי אפשר לומר על צ'ילי
ארץ רחבת כתפיים,
למרות שגם מותנה הצר,
רחב מישראל כפליים.
אי אפשר לומר על צ'ילי
ארץ פרא לא נודעת,
למרות "שקונספסיון" לבטח
לא פופולרית כמו אילת.
אי אפשר לומר על צ'ילי
שהיא גדלה ומתפתחת,
כשהיא עדיין מתועשת
ב"תעשיות יסוד בלבד".
אי אפשר לומר על צ'ילי
ארץ של כבוד וסבר,
למרות שלעומת שכניה
הינה דוגמא לחוק וסדר.
וודאי אפשר לומר על צ'ילי,
שארכה כמו יבשת
ומדבר בצד אחד לה
ואנטארקטיקה נוגשת.
ואפשר לומר על צ'ילי
על גבה נמצאת דבשת,
ששיאה ברום האנדים
ועומקה לתהום גולשת.
אפשר לומר על צ'ילי כל דבר,
כי הביקור בה מהמם.
פסגות צפון נושקות מדבר,
פסגות דרום, מיצר מגלן.
נכתב בעיר הנמל קונספסיון בצ'ילה, בעת ביקור עבודה בעקבות תהליך הייצור של אומגה 3.
שיר אהבה
08-05-2000
שירי לי שיר אהבה שאשיר,
בכל רגע עגום ועצוב.
שירי לי שיר אהבה שיזכיר,
אותך ואותי שוב ושוב.
שירי לי שיר אהבה שיאיר,
את פני ברגעים הקשים.
שירי לי שיר אהבה שיבהיר,
כי את היפה בנשים.
שיר אהבה על שלך ושלי,
לא סתם שיר על נוף ובוקרים.
שיר אהבה שיסחט את כולי,
שיזכיר לי את "שיר השירים".
שירי לי שיר אהבה שיהיה,
מיוחד רק לך ורק לי.
שירי לי שיר על תקווה שתהיי,
יום אחד כולך רק שלי!
שירי לי שיר אהבה היישר,
מלבך המלא, האוהב.
שירי לי שיר אהבה שיחבר,
בין ליבות אוהבים בלי כאב.
שירי לי שיר אהבה נוגה,
ובאותה עת עליז ושמח.
שירי לי שיר אהבה מהמם,
כי בסוף אהבה תנצח!!
סיפור מאלף
30-05-2000
מעשה באדם, סתם אדם כמו כולם,
שחצב ברגליו וידיו את חייו,
בלי לתת דעת על כיוון ועל דרך.
כדוב מגושם, הוא שאג ונלחם,
בנה את ביתו, מעון לילדיו,
בדרך ארץ, בעמל ובפרך.
מעשה באישה יפה ונחושה,
שפסעה בעולם, שום דבר לא תוכנן,
עם חיוך, הגינות והרבה התמדה.
כאישה נחושה היא טיפסה וכבשה,
בלי מקל וסולם, מעצור, או בלם,
עורך דין, חווילה ועמדה.
באמצע החיים, תוך בניית מגדלים,
משתנה עלילה, מפשוטה וקלילה,
לסיפור מסובך ומאלף.
האדם המגושם, נטל פסק זמן,
האישה הנחושה, בעלייה נחלשה
ובנוסף יש מפגש לב אל לב.
מפגישה לפגישות, מנשיקה לנשיקות,
ממפגש זוג עיניים, למפגש לבבות.
ממרחק אין סופי, בו ניסו להקסים,
מיחסים אפלטוניים, ל"מימוש יחסים"!
האדם הפשוט כבר מורכב, לא פשוט,
האישה הנחושה, שוב אינה חלשה.
"אהבה מרחוק, מרחיקה אהבה",
אך אצלם זה הפוך, היא עמקה ורחבה…
פרק "ג" עומד בפתח ממש,
לשניהם אין תשובה לישן וחדש.
לשניהם מלאי תקוות, מלוא המיכל,
לשניהם כוח סבל, כמו של גמל.
אהבה מרפאה כל כאב ומכה,
"אהבה של אוהבת היא אהבה חזקה"!
אהבה מרפדת פגעי זמן ומרחק,
"אהבה של אוהב, רק תגבר ותחזק".
רועה בשדות זרים
01-06-2000
שואבים מאותו הנחל, שותים מאותו המקור,
רועים את אותו העדר, רק מבט מבויש במסתור.
נמצאים באותה החברה, רוקדים עם אותם נערים,
שרים בערבי מקהלה וחושבים על דברים אחרים.
הולכים לצבא כנהוג, הבית נראה מיותם,
מגיעים לביקור עייפים, מחפשים את אותו מבט חם.
העיניים רואות מרחוק, האוזניים שומעות סיפורים,
הלב מסרב להגיב, "היא רועה שוב בשדות זרים"…
המרחק הוא אויב אמיתי, הזמן עוד ממנו גדול,
העצב נשאר בשירים, החיים משכיחים את הכל.
העובדות חזקות מאתנו, הקריירה שואבת אל תוך,
אנחנו שכל כך בשלנו, מנסים לאתר "טיפת רוך"..
טיפת רוך שתצוף על המים, שלפתע נראים סוערים,
טיפת רוך שתחזיר את הצבע, לפנים עייפים וחיוורים.
ואז בלהט אנרגיה, שאינך מאתר מקורה,
אתה שב למקורות וגומע, כל טיפת אוויר יקרה.
החיים הם מסלול שזורם, לכיוון שבחרנו מזמן,
קשה להסיט את הזרם וקשה גם לצאת (ולאן?)
העתיד, אם נובל, או נוביל? התשובה תינתן עם הזמן,
מלחמת קיום יומיומית, גם שם בניכר וגם כאן!!
כמה פשוט לומר
08-07-2000
אינני מחדש וגם אינני מקדש,
בכל הקשור לייסורים ואהבה,
כפי שההיסטוריה תמיד מספרת.
אינני הממציא וגם אינני המוציא,
מים מן הסלע, כמו שהוציא משה,
כך התורה אומרת.
אינני מאוהב כמו שיעקב אהב
את רחל אימנו בחרן.
אינני מסונוור, כמו ששמשון סונוור מיופי מזויף,
של בת פלשתים מרשעת כמו המן!
אני פשוט אוהב אותך בלי כל תחרויות,
בלי כל אפשרויות,
להשוואה עם אהבה של איש אחר.
אני פשוט אוהב אותך, זו אהבה בלי תנאי,
בלי אם אפשר, או לא כדאי,
בלא גבולות, בלא סייג וגדר.
אני פשוט אוהב אותך, חושב קרה לי נס,
שציניקן כמוני מחיוכך תמיד נמס.
אני פשוט אוהב אותך ופעם ראשונה,
רואה כמה פשוט וקל לומר רק לך:
אני אוהב אותך!!
עוד שנה
30-09-2000
עוד שנה ארוכה השארנו אחור,
עוד שנה (מתוקה או מרה) כבר אתמול.
עוד שנה למניין השנים שנזכור,
עוד עתיד מתקצר, שמבטיח הכל.
הוא מבטיח שלום (שנרדם על הסף),
הוא מבטיח גאות ורווחה כלכלית.
הוא מבטיח תקווה לאוהב הנכסף,
כמו לכל אוהבים הכמהים לתכלית.
הוא מבטיח פריצה בנושאי המחקר,
הוא מבטיח מזור לחולים הקשים.
הוא מבטיח מזון לחולמים על בשר,
מיטה ופת לחם, לכל הקשישים.
בשעת בוקר מוקדמת של "ראש השנה",
כשכולם ישנים וגם את ישנה.
כשבחוץ הקרירות למשכים ממתינה,
גם אני מאחל לכולם – הבנה.
שאותן התקוות מימי נעוריי,
תתגשמנה אחת לאחת.
וימי הבינה שכבשו שעריי,
יהפכו מכנה משותף מאוחד!
מעשה בראשית
17-10-2000
פרולוג
תחילה ברא אותם הקדוש ברוך הוא,
זכים כמותו, ברים כמותו ומאריכי חיים.
שלח אותם לגן עדן, כדי שיאכלו מפרי הארץ וישתו ממי הנהר.
משנתקלו בנחש, איבדו תמימותם ומייד ציוום להפוך לעובדי אדמה,
כדי שלא יהיה סיפק בידם לעסוק בדברי הבל ושטות.
עוד לא הספיק לקצוב חייהם, "ויקום קיין על הבל אחיו והרגו"!
אין ספק שהדבר לא היה כלול בתוכנית העבודה של הקדוש ברוך הוא
ונצרך כבודו לשוב ולתכנן מחדש סדרי בראשית:
על קיין הטיל אות קלון, משא שיישא כל ימי חייו.
על אדם וחווה ציווה להמשיך "במלאכת ההורות",
כלומר, להרבות במצוות "פרו ורבו ומלאו את הארץ".
את פרי בטנם קצב בשנים, כאלף שנים לאדם!
כי עדיין האמין ש"בתקופת חיים כה קצרה ומלאת פעילות",
לא יהיה סיפק בידם לחטוא!
(זו לא הייתה טעותו היחידה בהבנת נפש האדם):
מרגע שברא אותם חושבים, "מייד החלו חושבים שכיון שנבראו בצלם אלוהים, הרי
הם חשובים ובעלי זכויות כמו אלוהים", והחלו לנהוג בהתאם!
החלו ממליכים על עצמם מלכים, שהתיימרו שהם בני אלוהים, הפועלים בשמו.
לקחו להם עבדים ושפחות, (שהרי לאלוהים ובניו מותר הכל).
גנבו בשם אלוהים, רצחו בשם אלוהים, ועשו כל מעשה נבלה אפשרי
בשם אלוהים הגדול!
עד ימי נוח, עוד קצב חייהם לאלף שנים, כדי שיספיקו להרבות במצוות פרו ורבו
ומלאו את הארץ. משהבין שהם משתמשים באורך חייהם לעשיית מעשים קלוקלים,
חש אכזבה גדולה ועייפות. משתש כוחו לכבות שריפות שהציתו, החליט לחסלם
באחת ולהשאיר את משפחת נוח כדי להתחיל בבריאה מחדש, מבראשית!
חשב בליבו כי ממשפחה צדיקה, לא תצא שום "מוטציה פראית" וכי כל הדורות
הבאים יהיו שומרי מצוות וצדיקים כמו מלאכי השם, או לפחות כמשפחת נוח!
ושוב טעה והתבדה בהבנת נפש האדם. אותה נפש שברא רק דור אחד קודם
כבר איבדה את המוסר, שכחה דרך ארץ מהי ושכחה לחלוטין את מצוות השם!
שוב הומלכו מלכים, שוב נלקחו נשים והפכו לשפחות וילדיהן הפכו לעבדים!
כיון שהבטיח לאחר המבול,
שלעולם לא ישמיד, לא יכה ללא גבול.
החליט להעניש בצורה מצומצמת
כל פעם אזור, או רק עיר מנוונת!
כך התחיל עם אזור עמורה וגם סדום,
המשיך עם העיי, יריחו ועמון.
הגדיל שהיכה את אדום ומואב
והגלה את ישראל, שלא ראה בו יותר אב!
אחר כך נהפכה הנוסחה להרגל,
כל עם שחוטא נמחץ ונופל.
וכך הושלכו לביבים יהודה וירושלים,
ובוכים מלאכים וזולגות העיניים.
ועוקב הקדוש ברוך הוא וצופה,
ושולח את כורש למצוא לה מרפא.
מקווה שהלקח של בני אברהם,
יילמד לשנים על ידי כל העם.
ושוב הוא טועה בטבעו של אדם,
ושוב חטאים מתגנבים פה ושם.
שוב מצליחים גיבורי מכבים,
להפוך למלכים של ממלכת כזבים!
הזעם למעלה הולך וגובר,
כועסים מלאכים וכועס העוצר.
יורדים מלאכים לסכסך בין העם
ומלחמות אחים שוב פורצת חינם.
ושוטו של האל בדמות אספסיאנוס,
מגלה את העם עד גבולות האוקיאנוס.
והפעם למעלה אין מלאך מיילל,
כולם מצדיקים זעמו של האל!
ובינתיים כשאין יהודים כאומה,
הוא בוחר להכות בגויים בחימה.
את האימפריה הרומית וכל ערי הסביבה,
הוא משליך לוונדלים כ"עוגת מסיבה"!
מזרח, מערב, בחרב נחרב,
בפרסות סוסיהם של פולשים בני ערב.
וכשהם התבייתו ויצרו קצת תרבות,
פרעו בם ויקינגים חדי חרבות.
וכך בכל דור הוא הזכיר לאדם,
מי בורא, מי יוצר ומי בוש ונכלם.
אך לרגע מרפה את שוטו מהכות,
חוזרים ידידינו למטה לזנות.
ואחר שהיכה בניכר בזרים,
נזכר הקדוש ברוך הוא כי נוכרים,
אינם מיטיבים עם קודשי ישראל,
והחליט להביא לציון שוב גואל.
אך בטרם השלים את שחרור האומה,
הוא שלח מלאכים זדים לחרמה,
שהיכו בנו ששת אלפי אלפים,
כדי ששוב לא נעז להיות חצופים!
כנראה שבגן המיוחד שנתן,
לעם היהודי מצפון עד תימן,
יש שיבוש יסודי ואולי פגם גנטי,
שהופך את העם היהודי לפתטי!
לא הספיקו לקבור את דוד בן גוריון
ואלון ודיין עוד חמים בארון.
מסתמנת ברקע מלחמת אחים,
בין דתי, חילוני (זה אתה ואני)!
הקדוש ברוך הוא שראה איך אחים,
לא זוכרים מי אויב, מי חבר בשטחים.
הכניס רוח שטות "בבן דוד ערפאת",
שהבעיר את הארץ מדן עד אילת!
אין דבר מלכד יהודי בתבל,
מלבד זיכרון השואה המתסכל.
חרחורי מלחמה, "נזרוק ונשחט",
שוב ליכדו את כולנו לאומה אחת....
אפילוג:
כה עצוב ופתטי, היהודי המוזר,
חוכמתו מסתתרת אם אין לו אתגר.
כל אתגר שתציב בפניו, כמו פיתוח של כור גרעיני,
הוא עובר בהצלחה וחיוך, גם אם הפתרון נראה דמיוני!,
אך בעת רגיעה כשאין על מה לעבוד,
המוח היהודי השנון חושב "על מי לעבוד"!
ואז מתגלה פרצוף לא סימפטי,
עתים הוא חכם, עתים הוא סרקסטי.
וכדי שיחזור היהודי החכם, הנדיב, הלוחם ללא חת,
נדרש איזה רשע מרושע, מין מודל של המן, ערפאת.
והעם היהודי שכמעט כבר הובס,
טוחן כל אויביו בפטיש וקורנס!
נכתב במהלך האינתיפאדה השנייה, עודכן במהלך החורבן השלישי,
לאחר 07-10-2023
כשהלכת בפעם הראשונה
18-02-2001
כשהלכת בפעם הראשונה, צעיר ומיוחם
הטבעתי יגוני בחיקן של נשים אחרות!
כשהלכת בפעם הראשונה, לא אני המטומטם
הממתין לבדו ומצפה עם בקבוק לבשורות!
כשהלכת בפעם השנייה, המום כבר פחות,
אך שקוע עמוק, טרוד במרוץ החיים.
עוקב, לא עוקב אחרייך אחות,
אך שומר לך פינה מפויסת בפנים.
כשהלכת בפעם השלישית, הבטחת לחזור
ואני מהסס ומבולבל לא פחות.
כשהלכת בפעם השלישית, השתנה המחזור
זה אני שאתן, לא אתן את האות!
כשבפעם הבאה נלך יד ביד,
נהיה חכמים אוהבים וקשישים.
כשבפעם הבאה נתחבק צד לצד,
אזכור שהיית היפה בנשים!
מה את עצובה כל כך
16-06-2001
מה את עצובה כל כך כשאת הולכת ?
מה השארת סביב שלא נספג ממך?
איך חופשה יפיפייה הפכה לסוג שלכת,
אחת מני רבות של חורף מדכדך.
למה את בוכה תמיד כשאת צופה בעוול,
הן כל ימייך הוא שוכן ליד ביתך?
למה אפליה תמיד נבנית כמו פזל,
בידי הממשלות אחת, אחת כמו דור המשך!
בואי ונראה הכל כמו סרט,
הן החיים שלנו הם כמו סרט מתמשך.
ואם כבר העבר הוסרט אחרת,
כדאי שנביים את העתיד צודק יותר וגם מושך.
כל השנים אני חולם לכתוב שיר אהבה
29-09-2001
כל השנים אני חולם לכתוב לך שיר אהבה,
אך כל השנים אני עסוק רק בצבר רבבה.
כל השנים אני חי על שירי אהבה של אחרים,
מעט משוררים שלנו, והרבה כל כך זרים.
ובאותו הזמן ממש, אשר זולג לאנשים רבים,
חי בארץ עוץ פרחח, מממזר צעיר מקסים.
ובאותה תקופה ממש, אותו הזמן, אותו מקום,
חיה נערה יפת מראה, צילום מתוך חלום.
הנער הפרחח ללא היסוס, כמו דרכם של מתבגרים,
הביט בנערה וכמו עותק מתוך שיר השירים -
נדלק באש האהבה וכבר חלם להיות חבר,
אך הנערה כדרך נערות, חשקה במישהו אחר.
ולא כמו שקורה בדרך כלל בסיפורים ואגדות,
הנער לא טעם כזית ממתק הפירות.
הנערה אפילו לא ידעה, או סתם לא שמה לב,
על נער שהפך לגבר, אבל נשאר אוהב.
והימים הופכים שבועות והשבועות שנים,
ובין השניים מפרידים מאות אלפי מילין.
ואת האהבה מחליף רק שמץ דל של זיכרון,
על רקע שיר ישן של לנון, מדיסק או גרמופון.
הילדים גדלו בינתיים, מחזור חדש של אהבות,
של נערה פוגשת נער, עם עצב ותקוות.
וכשהנערה אוהבת נער, שלא לטעם אם,
היא בחרוק שיניים מנסה - עליה לגונן.
והיא שוכחת איך לפני שנים רבות כל כך,
גם היא בחרה מבין שלושה, את הכי פחות מוצלח.
ואין היא מבינה כיצד בתה אינה לומדת מניסיון,
של אימא ששגתה כבר פעם - ומשלמת עד היום.
שיר של אהבה אינו נכתב תמיד בשל סיום מוצלח.
שיר של אהבה נרשם ברוב מקרים, כשמישהו מנוצח.
וגם כשמעגל סובב ופתע יש סיכוי שני,
המציאות כה חזקה, שמצליפה על הפנים.
המציאות ככל שהיא קשה, אינה גורעת אהבה,
הגיל אולי מקהה מעט, נימים של אכזבה.
הסבלנות היא בוודאי מילת מפתח לכל ההצלחות,
לכן רבים כל כך הצעירים, שמצליחים פחות!
החשש
17-11-2001
אני עוקב בעיני אחרי המבט, המפוחד, הכואב, בעיניה,
השריר בפנים מכווץ מכאב, בין עווית לעווית מתייגע.
עיניה עוקבות מזווית לא ברורה אחר כל מילה שיאמר,
מחשש שתחסיר איזה צליל, או מילה ובטוב זה כבר לא ייגמר!
כבר עשרים ושבע שנים הם חיים לא חיים ברוב נחת,
משמחת החיים שהביאה אליו, נותרו רק דמעות והפחד.
והוא שהופך את חייה כל יום למבחן ומסדר צייתנות,
אומר שוב לחברה בערב שבת, שהיא סתם מדוכאת מכל שטות!
וגם צד שני מסתתר לפעמים, אחר אבן, מכסה או מטבע,
זוג אחר משדר לסביבה "זוג יונים", אך בפנים הוא כמעט משתגע.
והיא מעירה לו באמצע משפט, מלבינה את פניו ברבים
והוא כמו ים סופג כל כמות ושומר "לטובת הילדים"!
את אותם הימים שהיה הבדחן בכל ערב של חג ושישי,
הוא ממשיך להזכיר בשירות מילואים בשיחה של זכרים חרישית.
אך בבית מזמן כבר הפך לסמרטוט שוטף, מנקה וסופג,
מכנה את אשתו "העונש שלי", כשהיא לא מפסיקה ללהג.
אותו החשש של ספק נטישה, וספק ביכולת קיום,
מביא אנשים לבטל את עצמם משוויון לדרגה של לא כלום.
משחית גם בני זוג שעולים על הטרמפ תחילה בזהירות והיסוס,
בהמשך הם הופכים זאת לסוג של מודל, משקיעים כל טיפה לביסוס!
ערים בלילות
17-11-2002
הפנים מביטות במבט מיוסר,
העיניים קפואות, המבט מנוכר.
החיוך לילדים לא נושא בחובו
את אותה חמימות שבטרם שביו.
במבט מהצד הוא דומה לי ולך,
הוא חוזר ממשרד, או שיטוט מדרכה.
הוא נושק ומחבק את אשתו וילדיו,
מסיר בלי משים מעילו ונעליו.
לעתים הוא כועס קצת יותר מאחר,
לעתים הוא רגוע, חתום הקלסתר.
לעתים הוא נזכר בבעתה בצינוק,
שוב איננו נרדם, מטפל בתינוק...
וכשהוא כבר ישן, הלילות לא שקטים,
לפעמים צעקות ותחושות כאבים.
לפעמים הוא חולם על כוויות בפנים,
לפעמים זה סתם פחד זוחל מבפנים.
ואז הוא מתחיל את היום החדש,
הוא חולם על עתיד, לפעמים די נרגש.
האישה מעודדת רוצה לעזור,
לעתים זה הולך, לעתים לאחור...
לעתים הוא חושב שתרם לאומה
את נפשו הזכה שהפכה מעונה,
את כוחו ואונו שהשאיר בניכר,
כנדוניית שלום, לאויב מנוכר.
לעתים הוא חושב שהכל מיותר,
שאיש לא זוכר את סבלות העבר.
ואז הוא חוזר אל תוך קליפתו,
מתמודד לבדו, לפעמים גם אשתו.
ואנחנו איננו פטורים מחובה,
לעזור לפדויים ביד נדיבה.
ובימי זיכרון להזכיר גם אותם,
אלמונים של אתמול, אלמונים עד מותם!
נכתב בעקבות הפרעות של האינתיפאדה השנייה, שפתחו צלקות ממלחמת יום כיפור.
בחן את מידותיך
17-03-2007
אם בטרם שחר תתעורר ולא מצורך להטיל מימיך,
אם בטרם איש הוציא מילה אתה כבר מעבד את תשובותיך.
אם בטרם מעשה תוכנן אתה כבר מחשב את גובה הפסדיך,
מוטב תשב עם עצמך ובחן היטב את מידותיך.
האם אתה סוחר, או סתם סופר כספים שמחליפים מקום או יד?
האם אתה מוכר, או רק סוג מתווך אשר חולם להיות נקי מכל חשד?
האם אתה דואג, כי לא יצרת שום דבר ולא תדע גם איך ליצור?
האם אתה חרד, כי אין שום הבטחה שלא הפרת ואין לך לאן לחזור?
ואין שעה טובה מזו אשר הינה כעת לצאת לעבודת הבוקר.
ואין לדחות שוב החלטה מהחובות לצאת ולא לחזור לפוקר.
ואין לזרוק שוב אשמות על חברים וידידים וכל האחרים
ואין לאן לברוח לא קרוב ולא רחוק, כי שם כולם זרים.
אחד מאותם הלילות
20-06-2009
היה זה אחד מאותם הלילות, מטריד ברמות ומתיש.
שהכול מבולבל וקורה בו הפוך, כה קרוב אך גם בלתי נגיש.
שגופך מתהפך בחוסר מנוחה ואינך מרוכז בדברים,
כולך מצטנף תחת סמיכה, מכווץ בתנוחה עוברית.
הרוח בחוץ בשריקה מוזרה,
צפור מחפש מחסה.
העץ נאנק מצליפות סערה
ואתה כמו סיר בלי מכסה.
היה זה אחד מאותם הימים, חדשות מוזרות וקשות.
כל נושא שהתחלת נדחה בגיחוך, במקומו מטלות חדשות.
איומים באוויר, יריות על הגבול השלום בלי שלום נעלם,
אווירה נכאה של טרום מלחמה והבורסה מכה את העם.
הגשם דפק כפיצוי על בצורת,
הכבישים נסתמו בפקקים.
דייגים חוזרים מהים בלי מכמורת,
אנשים נמלטים משווקים.
היה זה אחד מאותם ביקורים, מוזיאון או אתר של חובה.
אומנות שאינך חפץ ביקרה, או זרוקים מקצווי החברה.
יום מבוזבז למטרות אחרים, שום תוצרת ולו גם אישית,
לילה מתיש עם קבוצת חברים, שחשבו להתחיל מראשית.
השרב רק הקשה לקבל החלטות,
האוויר התלהט כמו כבשן.
הקבוצה התפזרה בכתפיים שמוטות,
לא תהיה שוב קבוצה לעולם.
היה זה אחד מאותם הבקרים שפגשו בי נטול גאווה,
כמעט כלום לא בטוח (למעט הכאב), שום ביטוח לשחר הבא.
העולם של היום (שהוא טוב מתמיד), לא מבטיח דבר למחר
ואם לא אעשה שום שינוי מן הסתם, זה עלול להיות מאוחר!
נכתב כשנה לאחר התמוטטות הבורסות בכל העולם, שנה בה ירדו הכנסותיי לשליש!
אינני רוצה להפריע
31-07-2009
הייתי ביישן מגושם וכבד פה
חסר בטחון כלכלי וכללי.
בעת שהקשתי על דלת סגורה
היא פתחה עירומה עם חיוך בשבילי!
לא אינני רוצה להפריע לך כלל,
סליחה שפרצתי לחדר.
אך כיון שגמגמתי אולי ואבל,
היא סגרה לאיטה את הסוודר.
החיים מזמנים ניסיונות עבודה
לעתים עבודה מעניינת.
אך ברוב המקרים כמו הייתה זו עובדה
היא שמורה לאחר ומוגנת.
לא אינני סבור שאתאים לתפקיד
כך אמרתי נבוך לפקיד
ולמרות שידעתי אני טוב ויחיד,
נאלמה לשוני, נעולה לתמיד!
לבסוף הבינותי שפחד קהל
הוא מתכונת בדוקה לעוד כישלון.
אז הקמתי חברה לעצמי ובכלל
אני המנכ"ל, הנשיא, הגאון!
עם קהל אינטרנטי הקורא באתר,
אני מרגיש כמו מלך, מנוסח ובהיר.
את פני הם רואים על מסך כמו שדר,
אין איום של פגישה, אין שום קשר ישיר!
שוב אינני מפריע לאיש בעולם,
אף אחד בעולם לא מפריע גם לי.
שוב אינני תלוי ברווית, או מרים
והן אף פעם גם לא שוכבות לצידי!
צעדייך מתאימים לצעדיו של מישהו אחר
14-10-2014
את רוצה מאד וגם אני ממש רוצה,
אך הרצון בלבד אינו חזק מספיק להסרת גדר.
ובכל פעם שעל הפרק יש נושא ויש דיון קצר וממצה,
נמצא לבסוף שהפתרון שלך מותאם למישהו אחר!
בערב קיץ, או ערבי שבת ובמיוחד כשאנו מוזמנים למסיבות,
את מחוללת כמו ילדה זרוקה, עם פתיל קצר, בוער.
ותוך כדי ריקוד ידיים מחליפה ומרימה לאנשים גבות,
וכמו מבלי משים את צעדייך מתאימה למישהו אחר!
ואז כשאנחנו אוהבים יפה כל כך אחת את השני,
בדיוק לפני הקטע שהגוף נוצץ באור מקסים, עומד להתפוצץ.
את מבקשת בחיוך שאעשה מה שראית בסרט צבעוני,
ואני חש ומרגיש, איך מלפיד בוער, אני הופך בול עץ!
ואז אמרתי לך שלום והתכוונתי ברצינות שלא להתראות,
אך את בכית וגם הבטחת להשתנות, להיות ממש בסדר.
יקירתי לחשתי, את חופשיה לצאת עם כל אחד, בלא שום עכבות,
וכשתרצי אותי ללילה או לסתם ריקוד, אהיה אני "המישהו אחר"!
סוגי דמעות
30-09-2015
חיינו הם חבילה מעורבת של דמעות וצחוק,
של רגעים מרים וכואבים, שמחות ואהבות.
רגעי גבורה והתעלות, זינוק מראש מצוק,
רגעי שבירה, כאב עצום, פרידה ואכזבות.
כמו רב אומן בקרקס, אנחנו די מצליחים,
להפוך צרות למנופים וכאבים לתנופות.
צרות אשר יוצרות מעצמן, מופעים מוצלחים,
ומלוות בהרמוניה של דמעות מטפטפות.
כל אירוע חשוב בחיינו מלווה בדמעות הזולגות כנחלים,
המתאימות את עצמן למופע, כמו הדמיון בחיוך של זוג תאומים. ודוגמא נפלאה היא דמעת הפנינה,
הזולגת מהריס, כל כתיבת מנגינה.
כך יוצא שכל אחד מאיתנו מחזיק לו מלאי,
של דמעות לכל אירוע, "דמעות כשצריך, או דמעות שכדאי"!
לחתונות ולידות לדוגמה, יש לנו דמעות של אושר ושמחה.
ללוויות ולאבדן חברים, יש לנו דמעות של כאב ושיככה!
למופע בידור טוב, אנו מנפיקים דמעות של צחוק.
לכישלונות ותבוסות, דמעות של ייאוש ועצב עמוק.
לפרידה מחברה או חבר, זולגות לנו דמעות של צער ותוגה.
להצלחה במבחנים ובבחינות, דמעות של שמחה ללא הפוגה.
לבגידה בין חברים, נושרות לנו דמעות של זעם על הפנים.
לתאונה, או לפגיעה, דמעות של כאב וכיעור.
עם הכנת סלט בצל ושום, עינינו דומעות פלגי מים, לכיור.
לכאב מעושה וצער מזויף, יש לנו מנה מיוחדת של דמעות תנין!
היציאה מחרן
29-04-2023
עם רדת ערב, בצילו הכבד של ענן,
אספו רכושי רועיי ועובדיי,
אספתי אני נשותיי וילדיי,
יצאנו לדרך, הרחק מלבן.
הרחק מערבה לארץ אבות,
לא השארנו רכוש, לא השארנו חובות.
עדרים ומקנה כחומת מגן,
לנצור נשותיי וילדי עימהן.
חששתי מפגיעה של אחי, של עשיו,
אך ראשון להפתיע היו לבן ובניו.
חיפשו תואנה לעצור מסענו,
חושקים במקנה, במיטב רכושנו.
חיפשו לכאורה אלילים בכלינו,
אך עיניהם מקנאות מגודל מחננו.
למרות שנשותיי הן שתי בנותיו,
לא בחל בכל דרך להרחיב נכסיו.
כשנפרדנו לשלום מצרה אחת,
כבר התחלתי לדאוג ליום המחרת.
שלחתי מלאכים לפגוש בעשיו,
אך הוא לא האט מהלך גיסותיו.
במעבר הירדן בואך ארץ כנען,
חילקתי את ילדי ורכושי למבנים.
המקנה כמחווה, כפיתוי או למען,
יפגע הרכוש אך יינצלו הבנים.
אנוכי אחרון במעבר היבוק
ויאבק עימדי כל הלילה מלאך.
וירא כי לא יכול ממני לחמוק
ויפגע בעצמה בכף ירכי, כמו נפח!
ואני מתעקש והוא נאבק
והשחר עולה בפאתי המזרח.
ויאמר שחררני, "לא לפני שתברכני",
עניתי כואב תוך כדי מאבק.
מהיום ידידי, יריבי הגיבור,
לא יעקב הוא שמך, כי אם ישראל.
נאבקת באומץ, לא נסוגת אחור,
מיריבים חזקים וממלאכי האל!
תשוש אך בוטח חזרתי לדרך,
לא חושש יותר מאחי מעשיו.
אם האל בירכני, גם אחי יברך
כי שנינו אחים ושנינו בניו!
בלוז שמח
03-08-2024
בלוז הוא שירה הנוזלת עצבות,
מכל שיר בו נוגעת ידו.
בלוז מתאר עגמומית, עליבות,
למרות הנופים לצידו.
לעתים הבלוז הוא כל כך פשוט,
מלנכולי, צובט את הלב.
מנגינות עצובות וכל כך יפות,
שגורמות לשמחה במקום עצב!
אז ניסיתי לכתוב כמה שירי בלוז,
לרומם את רוחי השפופה מדי פעם.
אך במקום זה יצא לי תמיד שיר עצוב,
שהשאיר מרירות, חמיצות, חסרת טעם.
אז החלטתי לכתוב על קטיף של כותנה,
על נטיעת מטעים של תפוז.
עבודת חקלאית שהפכה לרננה,
רננת חקלאים, ״רננה של הבלוז״
המשכתי כל בוקר, התקשיתי לזוז,
סיימתי כל יום עם חצי גב שבור.
הצלילים שהפקתי, יללו את הבלוז,
אך החזירו שמחה כשהייתי גמור.